החלטה בתיק דנ"א 3554/13

לפניי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 5179/11 אבו פדה נ' מדינת ישראל (2.5.2013) (להלן: פסק הדין שבערעור), שניתן על ידי השופט י' עמית, בהסכמת השופטים י' דנציגר ו-א' שהם. בית המשפט דחה את הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את תביעת המבקש לפיצויים (ת"א (מחוזי חי') 459/06 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (22.5.2011)).

הרקע וההליכים

המבקש הגיש תביעת פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו לאחר שנורה בראשו מתוך נגמ"ש של צה"ל בטול-כרם בשנת 2004, כשהמבקש היה בן 9. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המבקש, תוך שקבע כי המבקש נטל חלק פעיל ביידוי אבנים לעבר הנגמ"ש ונפגע שעה שעמד ליד אדם צעיר שהתכוון להשליך חפץ על הנגמ"ש. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בעת האירוע, היה חשש לשלומם של החיילים בנגמ"ש ואף לחייהם, בפרט נוכח בקבוקי הבנזין והסולר ובקבוקי התבערה שהושלכו על כלי הרכב, אשר גרמו להתלקחויות אף בתוך הנגמ"ש. בית המשפט המחוזי מצא כי הירי בוצע במסגרת "פעולה מלחמתית", מתוך חוסר ברירה וצורך לנטרל מיידית את הסיכון מפני המשך זריקת בקבוקי התבערה, ולאחר שהשימוש באמצעים מתונים יותר לפיזור הפגנות לא הועיל. על כן, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש שהשימוש שעשו החיילים בירי היה רשלני, ללא צורך או הצדקה. בית המשפט המחוזי אף דחה טענות שהעלה המבקש נגד החלטת המשיבה שלא לחשוף את שמות המשפחה של העדים החיילים ושמות נוספים, וקבע כי לא נגרם בכך למבקש עיוות דין.

           על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המבקש לבית משפט זה.

פסק הדין של בית המשפט העליון

בית משפט זה דחה פה אחד את ערעורו של המבקש. בית המשפט הדגיש כי הערעור נסב רובו ככולו על קביעות של בית המשפט המחוזי בעניין עובדות ומהימנות, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. נדחו טענות המבקש לגבי מהימנות עדותם של החיילים וטענתו לפיה הכוח של צה"ל נקלע למצב מסכן חיים עקב רשלנותו שלו. בית המשפט הבהיר כי אין זה המקרה בעניין הנדון וכי אף אם כך היה, "השאלה אם פעולה מסויימת נופלת בגדר 'פעולה מלחמתית' אינה קשורה לשאלה כיצד נוצרה הסיטואציה המלחמתית" (פסקה 5 לפסק הדין שבערעור). בית המשפט קבע שאין ממש בטענת המבקש כי היה על החיילים להשתמש באמצעים אחרים, לרבות אמצעים לפיזור הפגנות, קודם לירי, תוך שהדגיש כי האירוע התרחש לאחר שהנגמ"ש המבודד הותקף במשך שעות ולאחר שכבר נעשה שימוש, שלא הועיל, באמצעים לפיזור הפגנות.

בהקשר הראייתי, דחה בית המשפט את תלונות המבקש בנוגע לחיילים נוספים אשר לא הוזמנו להעיד מטעם המשיבה, פרטים אישיים שנמחקו מתוך חומרי חקירה שהועברו לידו ואי-מסירת התחקיר הצבאי לידיו. בית המשפט ציין כי חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, קובע חסינות ואי-קבילות של תחקיר צבאי, כי אין לבעל דין זכות מוקנית לדרוש חשיפה של עבר פלילי של עד וכי בעל דין אינו רשאי לצאת ל"מסעות דיג". בית המשפט אף דחה את טענת המבקש כי היה על המדינה להוציא תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, כדי למחוק את שמות המשפחה של החיילים. בית המשפט קבע כי לצד החסינויות קיימים אינטרסים מוגנים אחרים, וביניהם אינטרס הפרטיות, עליהם בית המשפט מעוניין להגן אף שאינם מוגדרים כחסינות. זאת, בפרט כשהמדובר בפרטיותו של עד, בהליך אזרחי, ובמידע שאינו רלוונטי כלל למושא הדיון.

           על פסק דין זה הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף שלפניי.

העתירה לקיום דיון נוסף

בבקשה לקיום דיון נוסף, טוען המבקש כי בית המשפט קבע בערעור הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית משפט זה. לטענת המבקש, היה על בית המשפט לפסוק שלא היו בנגמ"ש אמצעי כריזה או כדורי גומי, וכי היה על המשיבה לצייד את החיילים בנגמ"ש עם אמצעים אלה, הפוגעניים פחות. המבקש טוען כי אילו הוא נורה בכדור גומי ולא באש חיה, הנזק שהיה נגרם לו היה קל יותר. משלא סיפקה לחיילים כדורי גומי, כך טוען המבקש, התרשלה המשיבה עוד לפני שנקלע הכוח לסיטואציה המסוכנת לטענתו, ועל כן לא יכולה להיות תחולה לטענת הגנה של "פעולה מלחמתית". המבקש מפנה בעניין זה ל-ע"א 971/03 בגא נ' מלול (10.11.2005) (להלן: עניין בגא), וטוען שקביעת בית המשפט בערעור מושא הבקשה שלפניי סותרת את ההלכה שנקבעה בעניין בגא, שם נקבע שפעולות המדינה עלו כדי התרשלות בגינה היא נושאת באחריות לנזקיו של המערער, וכי אין תחולה לטענת ההגנה של "פעולה מלחמתית".

המבקש עוד מלין שבית המשפט לא הכריע בשאלת חוקיות הגנת "פעולה מלחמתית" ותיקוניה בחקיקה. כמו כן, מלין המבקש אף על מחיקת הפרטים מתוך חומרי החקירה ואי-מסירת שמות החיילים העדים ודמויות אחרות מבלי שהוצאה תעודת חיסיון. לדבריו, הסתרת פרטים אלה מאיינת את סעיפי החוק הדנים בתעודת חיסיון ו"עלולה להביא להסתרת ראיות אפשריות ולפגיעה ביכולת הנפגע למיצוי אפשרויות הוכחות תביעתו". המבקש טוען כי שגה בית המשפט כשהשווה סוגיה זו לתחום הגנת הפרטיות ולתחום המשפט הפלילי, וגורס כי תחומים אלה אינם יכולים להצדיק הסתרת שמות של עדים. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט שעה שהתעלם מכך שלא הובאה ראיה פיזית לשריפות בתוך הנגמ"ש.

ההכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה, החלטתי לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף מבלי לבקש את תגובת המשיבה. לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), מטרתו של הדיון הנוסף היא לדון בנושאים בעלי חשיבות משפטית, במקרה שבו הלכה של בית המשפט העליון סותרת הלכה קודמת שלו, או במקרה בו "החידוש, החשיבות או הקושי בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן כזה המצדיק דיון נוסף באותה הלכה" (דנ"א 956/12 מוסקוביץ' נ' בית חולים ברזילי (26.2.2012)). בענייננו אין הצדקה לקיום דיון נוסף.

ראשית כל, ובדומה לדברים שציין בית המשפט בפסק הדין שבערעור, גם בבקשה המונחת לפניי חלק ניכר מטענותיו של המבקש - כגון הטענה שהנגמ"ש לא היה מצויד בכדורי גומי ותלונת המבקש כי לא הובאו ראיות פיזיות לפריצת שריפה בנגמ"ש - נוגעות לקביעות עובדתיות, אשר בהן ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב ובוודאי שאינן מצדיקות דיון נוסף. אף אין מקום לקיים דיון נוסף בטענת המבקש כי בית המשפט לא הכריע בטענותיו נגד חוקתיות הגנת "הפעולה המלחמתית". משלא פסק בית המשפט בשאלה זו, פשוט וברור הוא שלא נקבעה הלכה חדשה בעניין זה שעשויה להצדיק לקיים דיון נוסף.

טענת המבקש כי הכרעת בית המשפט סותרת את ההלכה בעניין בגא דינה להידחות אף היא. עניין בגא עסק בתביעת נזיקין של אדם שעבד כנהג של משאית - לא ממוגנת - להובלת מים, אשר נפצע כאשר השיירה הצה"לית בה נסע בדרום לבנון הותקפה על ידי מחבלים. בית המשפט קבע כי מעסיקיו של בגא נושאים באחריות בשל כך ששלחו את בגא במשאית נטולת מיגון ולא סיפקו לו את מירב ההגנה, וכן כי המדינה התרשלה ונושאת באחריות משום שהיא הייתה חייבת לאסור על כלי רכב לא ממוגן לנוע בשיירה שלה בשטח אויב. עוד קבע בית המשפט כי מכיוון שהתרשלות המדינה הייתה בכך שלא דרשה שהמשאית תהיה ממוגנת, אין צורך להכריע בשאלה אם האירוע בו נפגע בגא הינו "פעולה מלחמתית", שכן "מחדל זה [אי-דרישת מיגון המשאית - מ"נ] דבר אין לו עם פעולותיהם של החיילים בעת ההיתקלות עצמה, ופעולות אלה אינן עומדות כלל לדיון בערעורים שבפנינו" (עניין בגא, פסקה 7).

           אין הדבר דומה לעניין שלפניי, ואין ללמוד במקרה דנן מעניין בגא: בית המשפט לא קבע בעניינו של המבקש כל הלכה בדבר הקשר שבין רשלנות להגנת "פעולה מלחמתית". ההיפך הוא הנכון: בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה לא התרשלה, וקביעה זו לא שונתה על ידי בית המשפט העליון. בפרט, נקבע כי הנגמ"ש היה מצויד באמצעים שונים לפיזור הפגנות, גם אם לא בהכרח כדורי גומי, וכי בעת האירוע החיילים כבר עשו שימוש באמצעים לפיזור הפגנות, שלא הועילו (וראו: פסקה ס"ה לפסק הדין של בית המשפט המחוזי; פסקה 6 לפסק הדין בערעור). בקביעה עובדתית זו, עליה חזר בית משפט זה, אין כל הלכה, והרי תנאי סף לעריכת דיון נוסף הוא שפסק הדין מושא הבקשה יקבע הלכה, באופן גלוי ומפורש (וראו למשל פסקה 3 לדבריי ב-דנ"א 179/13 שובר נ' מדינת ישראל (8.4.2013)).

           בבחינת למעלה מן הצורך, אין ללמוד מעניין בגא אף משום שבעניין שנדון שם, התרשלותה של המדינה התרחשה בזמן נפרד מהאירוע שבו נפגע המערער ושאותו ביקשה המדינה לסווג כ"פעולה מלחמתית", ולמחדל של המדינה - אי דרישת המיגון - לא היה כל השפעה על פעולות החיילים בזמן אותו אירוע. לא כן מצב הדברים בעניין שלפניי - גם אילו הייתי מקבלת את טענת המבקש כי המדינה התרשלה בכך שלא ציידה את הנגמ"ש בכדורי גומי, וכאמור, לא כך נקבע על ידי בית המשפט המחוזי, הרי שהתרשלות זו קשורה הדוקות - אף לטענת המבקש עצמו - לפעולות בהן נקטו החיילים בעת האירוע לגביו קבע בית המשפט המחוזי כי מדובר ב"פעילות מלחמתית". על כן, אף מסיבה זו לא ניתן להסיק מהפסיקה בעניין בגא כי למשיבה במקרה דנן נשללת ההגנה של "פעולה מלחמתית".

לבסוף, אין מקום לקיים דיון נוסף בטענות המבקש בנוגע למחיקת פרטים מזהים מחומר החקירה ואי מסירת שמות המשפחה של החיילים העדים ושמות החיילים האחרים ששהו בנגמ"ש. באשר להיקף הזכות לגילוי מסמכים נכתב:

"הכלל הוא שבהתדיינות אזרחית יש להבטיח גילוי רחב ככל הניתן של מידע הרלוונטי למחלוקת הנדונה בבית-המשפט (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי (להלן - עניין בנק איגוד [1]), בעמ' 61; רע"א 4999/95 Alberici International נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 44).